ביהמ"ש העליון דחה ערעורו של אדם שהורשע ברצח גרושתו

השופט א' רובינשטיין:

א.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים רוטלוי, טל וצ'רניאק) בפ"ח 1168/08 (הכרעת הדין מיום 16.11.04 וגזר הדין מיום 16.1.05), בגדרו הורשע המערער בעבירת רצח גרושתו, ונגזרו עליו מאסר עולם ופיצוי כספי לשלוש בנותיו בסך 228,000 ש"ח לכל אחת. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין וכנגד העונש (לא כנגד הפיצוי).

עובדות והליכים

רקע

ב.         ביום 1.9.02 הוגש נגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירת רצח לפי סעיף 300א(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי המתואר בכתב האישום, בליל 11.8.02 חיכה המערער סמוך לביתה של גרושתו, רחל נזרי ע"ה (להלן המנוחה), וכשהגיעה למקום ברכבה, בו היו גם שתיים מבנותיהם (להלן הבנות), סימן לה לעצור בצד הדרך ולצאת מהרכב. כאשר יצאה המנוחה מרכבה אחז המערער בשערותיה, גרר אותה לעבר רכבו ושפך עליה בנזין ממיכל שתיה במכוניתו. הבנות תפסו במערער, כך שהמנוחה הצליחה להשתחרר מאחיזתו, אך בהמשך החליקה ונפלה. המערער, כך נטען, הצית את המנוחה, ובעודה בוערת נכנס לרכבו וניסה לדרוס אותה. למנוחה נגרמו כויות קשות בכל חלקי גופה, וכעבור שלושה שבועות מתה מפצעיה.

ההליך בבית המשפט קמא

ג.          בבית המשפט המחוזי כפר המערער בקיומה של "כוונה תחילה". המערער טען, כי המעשה אירע בלהט ויכוח, כשהיה מחוסר שליטה, וכי לאחר שהבין את שעשה אף ניסה להציל את המנוחה. עוד הכחיש כי ביקש לדרוס את המנוחה, וטען כי אינו זוכר דבר מן הפרשה.

ד.         גירסת המערער לתיאור השתלשלות האירועים נדחתה בכל הנוגע לרקע האירוע. מערכת היחסים בין המערער למנוחה תוארה כטעונה ורווית אלימות, ובית המשפט נדרש אף למקרים בהם נהג המערער באלימות קשה ואיומים כלפי המנוחה ובנותיהם. עוד נאמר, כי הקשר בין המערער למנוחה חודש כשבועיים-שלושה עובר לאירוע, ומאז ביקר המערער בבית המנוחה בתדירות גבוהה למדי, והיה מצוי בסערת רגשות בעקבות גילוי העובדה שבתו הרתה לגבר לא יהודי.

ה.         בכל הנוגע לאירוע הרצח היתה השאלה שבמחלוקת, האם מצבו הנפשי של המערער איפשר לו לגבש את דרישת הכוונה תחילה שבדין בעבירת רצח; קרי, כטענת ההגנה,

"... האם הנאשם (המערער-א"ר) סובל מהפרעה נפשית חמורה שפגעה באופן חמור ביכולתו להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור, כך שלא יכול היה ליצור את ה'כוונה תחילה' שדרושה להרשעתו ברצח, או שיש בה למצער כדי להטיל עליו ענישה מופחתת על-פי הוראות סעיף 300א(א) לחוק העונשין".

או שמא - כעמדת התביעה - המערער אכן סובל מהפרעה נפשית -הפרעה אנטי סוציאלית- אך אין לה השלכה לעניין הרשעתו ועונשו. לפני בית המשפט הובאו חוות דעת רפואיות באשר למצבו הנפשי של המערער. מטעם המערער הוצגו חוות דעת של הפסיכיאטר ד"ר קריינין והפסיכולוג מר גלצר ע"ה, שקבעו כי המערער סובל מהפרעה נפשית חמורה מסוג I.E.D (Intermittent Explosive Disorder) (המכונה גם בשם Impulse Control Disorder ). מר גלצר ערך למערער מבחנים פסיכודיאגנוסטיים, וקבע כי התסמינים שנמצאו אצל המערער תואמים להפרעה מסוג I.E.D. בין יתר התסמינים הדגיש את תגובותיו האימפולסיביות של המערער, איבוד שליטה בסיטואציות רגישות, וקושי להתמודד עם מצבי לחץ. ד"ר קריינין קבע, כי המערער סובל משילוב של הפרעה אנטי סוציאלית ו-.I.E.D נאמר, כי למערער הפרעה חמורה ביכולת לשאת דחפים, וכי בשעת המעשה, אף שלא היה שרוי במצב פסיכוטי, היה נתון בהתקף של חוסר שליטה, שפגע ביכולתו להימנע מביצוע המעשה. את האמור ביסס ד"ר קריינין בספרות המקצועית, כולל הפרסום המקצועי האמריקניDSM-IV  וספריהם של Kaplan & Sadock's: (20007ed.,)Comprehensive Textbook of Psychiatry; ו- Synopsis of Psychiatry (7ed, 1994)

ו.          בית המשפט לא קיבל מסקנות אלה, וקבע כי הפרעתו הנפשית של המערער לא השפיעה על מרכיב הכוונה תחילה. בית המשפט הסתמך בקביעתו על חוות הדעת מטעם המשיבה, ובעיקר על זו של ד"ר ברש, סגן הפסיכיאטר המחוזי, שקבע כי המערער סובל מהפרעת אישיות אנטי סוציאלית, שאין בה כדי לשלול קיומה של כוונה תחילה. נומק, כי ההפרעה הנפשית מסוג  I.E.Dנדירה למדי, ואין למומחים שערכו את חוות הדעת ניסיון באבחונה. עוד נאמר, כי חוות דעתו של ד"ר קריינין אינה מתיישבת עם הספרות הרפואית; הוסבר, כי, השילוב בין הפרעה אנטי סוציאלית להפרעה מסוג I.E.D, אינו יכול להתקיים על פי האמור בספרות.

ז.          עוד נאמר, כי יסודותיה על פי דין של הכוונה תחילה, הכוללים הכנה, החלטה והעדר קינטור נתקיימו בנסיבות. אשר ליסוד ההכנה, לא הוכרעה השאלה, בה נחלקו הצדדים, האם מיכל הבנזין בו השתמש המערער להצתת המנוחה הוכן מראש. מנגד נקבע, כי המערער ערך מספר פעולות טרם המעשה, כולל הוצאת המיכל ממכוניתו, שפיכת תכולתו, הוצאת המצת ומשיכת המנוחה לעברו. פעולות אלה, כך נקבע, הן ההכנה למעשה. עוד נקבע, כי התנהלות המערער והתנהגותו בשעת מעשה מעידות על החלטה להמית, וכי ההחלטה להמית התגבשה אצל המערער כבר שעה שחיפש את המנוחה בביתה עובר לאירוע, והתעצמה ברדפו אחריה כשניסה לדרוס אותה. באשר ליסוד הקינטור נקבע (בין היתר בעקבות המבחנים שנקבעו בע"פ 2325/02 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 448), כי העובדה שהמנוחה לא מילאה אחר בקשתו של המערער, להיות עם בתה ולדבר על ליבה בעניין ההריון, כמו גם הטענה כי בילתה באותה עת עם חבר, אינן מהוות קינטור. עוד נאמר בהקשר זה, כי גם בדבריה של המנוחה כלפי המערער: "מה אתה עוקב אחרי? יש לי חיים משלי", אין משום קינטור. משכך, קבע בית המשפט, כי נתקיימו יסודות העבירה והרשיע את המערער ברצח המנוחה בכוונה תחילה.

ח.         בית המשפט גזר כאמור על המערער מאסר עולם כדרישת החוק, וכן תשלום פיצוי בסך 228,000 לכל אחת מבנותיו. מגזר הדין (מיום 16.1.05) עולה, כי טענת ההגנה העיקרית בשלב זה כוונה נגד השילוב בין פיצוי כספי לעונש החובה הקבוע בדין לעבירת הרצח. בית המשפט דחה את הטענה, וקבע כי אין בלשון החוק דבר האוסר על ענישה נוספת מלבד עונש המאסר, וכי פיצוי קרבנות עבירה אינו עונש, אלא ביטוי לזכות הצומחת לנפגע ממעשה העבירה (בין היתר הסתמך על רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 418).

הערעור

ט.         בנימוקי הערעור נטען, כי ממצאי בית המשפט קמא באשר למצבו הנפשי של המערער ראויים לעיון מחדש. נטען, כי דחיית חוות הדעת מטעם המערער מיוסדת על פרשנות שגויה של הנאמר בהן ושל הספרות הרלבנטית. הוסבר, כי בית המשפט התעלם מקביעת ד"ר קריינין, שהפרעת האישיות האנטי  סוציאלית אצל המערער זניחה ביחס ל- I.E.D,ולפיכך יתכן קיומן של שתי ההפרעות יחדיו. עוד נטען, כי בהתאם לספר האבחון הפסיכיאטרי ICD (בניגוד ל- DSM עליו הסתמך בית המשפט), התסמינים המופיעים אצל המערער מעידים באופן מובהק יותר על קיומה של הפרעה מסוג  .I.E.Dהוסבר, כי אישיותו האימפולסיבית וההתפרצויות מהן סובל המערער, תואמות את הקריטריונים המרכזיים של ההפרעה; לראיה צויינו מקרים בהם הצית המערער את רכבו והשחית רכוש, בשל התפרצויות זעם ותגובות אימפולסיביות. עוד נטען, כי חוות דעתו של ד"ר ברש לוקה בחוסר דיוק, ולחלק מהאמור בה לא נמצאו תימוכין בספרות הרפואית. נוכח האמור נטען, כי בזמן האירוע היה המערער נתון בדחף לא רצוני, ולא התקיים בו יסוד של כוונה תחילה. עוד נטען, כי המפגש בין המערער למנוחה היה מקרי, ולא קדם לו תכנון מוקדם. הוסף, כי המערער הביע חרטה מיד לאחר קרות האירוע, ואף ביקש להציל את המנוחה. לחלופין טען המערער, כי יש להחיל בנסיבות את סעיף 300א(א) לחוק העונשין לעניין ענישה מופחתת, ולהקל בעונש המאסר נוכח מצבו הנפשי. המערער לא עירער על מרכיב פיצוי הבנות שהושת עליו בגזר הדין.

י.          המשיבה תמכה בעיקר טיעונה בממצאי בית המשפט באשר למצבו הנפשי של המערער. נטען, כי הנסיבות בעניינו של המערער מעידות על הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, ולא I.E.D לה הוא טוען. בין היתר צוין, כי המערער לא נזקק לטיפול פסיכיאטרי, כי מאז מעצרו לא נמצאו אינדיקציות להפרעה נפשית, וכי בבדיקות שנערכו נמצאו במערער שישה משבעה מאפיינים של הפרעה אנטי סוציאלית. עוד נאמר, כי התשתית העובדתית מלמדת שהמערער פעל לאחר תכנון מקדים, והתנהלותו לא נבעה מחוסר שליטה בדחפים. לפיכך, כך נטען, התקיים במערער יסוד הכוונה תחילה. אשר לגזר הדין נטען, כי המערער לא הוכיח, אף לא במאזן הסתברויות, קיומה של הפרעה נפשית חמורה, שיש בה כדי לבסס מצב חריג של הקלה בעונש.  

י"א.      בדיון בפנינו טען בא כוח המערער, כי בית המשפט קמא חרץ את גורלו של שולחו על סמך קביעה מוטעית באשר למצבו הנפשי. נטען כי נוכח מחלוקת המומחים באשר לזהות הפרעתו הנפשית, יש למנות מומחים בלתי תלויים מטעם בית המשפט. עוד טען בא כוח המערער נגד ממצאים עובדתיים מסוימים, כגון הקביעה כי שולחו ביקש לדרוס את המנוחה, ושלא היה בכוונתו להציל אותה מייד לאחר המעשה. בא כוח המשיבה טען מנגד, כי מעשיו של המערער מעידים שאינו סובל מהפרעה של היעדר ריסון עצמי; עוד נטען, כי בחינת הפרעת ה- I.E.D צריכה להיעשות על דרך האלימינציה, קרי לאחר שלילת הפרעות אחרות. במקרה דנן, כך נטען, הוכח כי התסמונות מהן סובל המערער מתאימות יותר להפרעת אישיות אנטי סוציאלית, שאינה עולה בקנה אחד עם תסמונות המאפיינות את ה- I.E.D.

דיון והכרעה